דורית ועידו החליטו שזהו זה. האהבה ביניהם נסתיימה והם אפילו לא נמשכו עוד זה לזו וזו לזה. הטיפול הזוגי לא צלח והם החליטו להתגרש. הסכם יחסי הממון שהסדיר את יחסי הרכוש, הממון, כמו-גם את ענייני החזרת, משמורת וראיית שתי הבנות שנולדו להן, במהלך חייהם המשותפים ונישואיהם המשותפים, היה מפורט ומקיף למדי.

דורית נשארה לגור עם הבנות הקטינות, בדירה שהיא ועידו רכשו, בכספים משותפים ועידו שכר לו דירה למגוריו. הוסכם ביניהם, כי כשתגיע הצעירה מבין שתי הבנות לגיל 18 שנה, הרי תימכר הדירה והם יתחלקו, מחצה במחצה ביניהם, בכספי מכירת הדירה. עוד הוסכם ביניהם שדורית תוכל להביא חוות דעת משמאי מקרקעין, בדבר שווי מכירת הדירה, עובר למכירתה ואז תהיה לה זכות ראשונים לרכוש את מחציתה של הדירה, לפי השווי שישתקף בחוות דעת שמאית זו.

עידו ודורית סיכמו גם על דמי המזונות שישלם עידו לבנות הקטינות, עד גיל 18 שנה, תוך קביעת מנגנון עדכון דני המזונות, הסדרי ראיית הבנות הקטינות ושהותן אצל עידו בימי השבוע וכל שבת שנייה, בשעות סדורות ונקובות, שכן הבנות הקטינות התגורר אצל דורית, באופן קבוע. גם הימים והתקופות שבהם תהיינה הבנות אצל עידו, הוסדרו ונקבעו, בהסכם יחסי ממון זה, שקיבל את אישורו ואשרורו של בית המשפט לענייני משפחה.

השנים נקפו וכל אחד מהם, דורית ועידו, פיתחו לעצמם קריירה משלהם. עידו הפך למח"ט בצנחנים ויש שדיברו בו נכבדות, כי הוא יגיע – בתוך שנים מספר – לדרגת אלוף. ודורית עברה מעיסוק בענייני אמרכלות, במשרד החוץ, לענייני דיפלומטיה, שעה – שממש ברגע האחרון (בשל מגבלות גיל) – שהיא הצליחה להתקבל לקורס צוערים וצוערות והוסמכה להיות חלק מהסגל הדיפלומטי של מדינת ישראל.

כל עוד היו הבנות רכות בשנים, דחתה דורית את מימוש יכולותיה ושאיפותיה הדיפלומטיות. משבגרו הקטינות – אך עדיין לא היו בגדר של בוגרות והוצע לדורית פקיד בכיר של שגרירה בארץ נחשקת, ניגשה, הציגה את מועמדותה למכרז של שגריר/ה, באותו ארץ נחשקת, וזכתה זו. עתה, ביקשה ההיא לטוס לאותה ארץ נחשקת , שהיא נבחרה לכהן כשגרירת ישראל בה וליטול עמה את שתי בנותיה הקטינות עמה. עידו התנגד לרצונה זה של דורית, בנימוק שהסכם יחסי הממון שנחתם בינו לבינה אינו מתיר לה לעשות כן והדבר יפגע בהסדרי החזקת, משמורת וראיית הבנות הקטנות, באופן מוחלט, בכל ימי החולין, בשבתות, בחגים ובעת חופשותיהן, כקבוע בהסכם יחסי הממון, שנחתם בינו לדורית.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענתו של עידו, לפיה לא נקבע בהסכם יחסי הממון, דבר וחצי דבר, בקשר למציאות דברים שאחד מבני הזוג, נאלץ מטעמי קריירה – לעזוב את הארץ והוא רוצה לקחת עמו את ילדיו הקטינים. יחד עם זאת ציין, בית המשפט לענייני משפחה, בפסק-דינו, כי לא נקבע – לא במפורש ולא מכללא – כי בן הזוג שבידיו מצויה המשמורת על ילדיו הקטנים, יאבד משמורת זו, בשל העובדה שנאלץ הוא לצאת את הארץ, למספר שנים, בשל אילוצי קריירה.

לכן, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי בן הזוג המישמורן, רוצה לומר, דורית, מי שבידיה מצויה המשמורת על הבנות הקטינות, תוכל לצאת את הארץ, יחד עם בנותיה הקטינות. היתר זה ניתן לדורית, בידי בית המשפט לענייני משפחה, לתקופה של ארבע שנים בלבד ובתנאי ששבוע ימים, לפני חג הפסח ובמהלך פגרת הלימודים בקיץ, תדאג דורית להבאת שתי הבנות הקטינות לארץ, לידי עידו, לתקופה שלא תפחת מ-30 יום, כל תקופה ותקופה.

לצורך הבטחת מילוי התחייבותה זו של דורית כלפי עידו וקיום צו בית המשפט, חתמה דורית על התחייבותה, בגובה של -.200,000 ₪, לצורך קיום ומימוש התחייבותה זו, שהובטחה ברישום הערה על דירת בני הזוג לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין וכן רישום עיקול. השופט התיר – בפסק דינו – לעידו, לממש מלוא התחייבותה זו של דורית כלפי, במימושה של הדירה, כדרך שממשים עיקול בהליכי הוצאה לפועל, בכל מקרה של הפרה – ואפילו אחת – של צו בית המשפט, מבלי לפגוע ולגרוע משאר הסעדים העומדים בחוק לעידו, במצב דברים שכזה.