למעלה מיובל שנים – וליתר דיוק, 56 שנה – לאחר חקיקתו של חוק הירושה, בשנת 1965, נזכר המחוקק להתייחס גם למתן זכות ירושה למי שנולד באמצעים טכנולוגיים לאחר פטירתו של המוריש.

בתזכיר חוק שפרסם משרד המשפטים, לפני כשבועיים ימים, בהתייחס לשורה של שינויים המוצעים בחוק הירושה (אשר אליו התייחסנו, ברשימתנו הקודמת לעניין הכרה מוצעת בצוואה מוקלטת בהקלטה חזותית, כהקלטה מחייבת, על פי הוראות חוק), מתייחס המחוקק – ולראשונה – באופן מפורש ודווקני למי שנולד, לאחר פטירתו של המוריש, ללא מגבלה של מניין 300 ימים ללידה, שהתקיימה, בתוך תקופה זו, ובכפוף לכך שמדובר בתקופה הנמנית, מיום פטירתו של המוריש וכי הורתו של היורש, הייתה בחיי המוריש.

בהתאם להצעת החוק הרי מי שהורתו הייתה אחרי פטירתו של המוריש, מתאי הרבייה שלו ובלבד שהוא נולד בתוך 4 שנים, מיום פטירתו של המוריש וכן המוריש הביע הסכמתו המפורשת, בכתב, כי אחרי פטירתו ייוולד, מתאי הרבייה שלו ילד, או שציווה את עזבונו לילד שייוולד מתאי הרבייה שלו, אחרי פטירתו או שבית-המשפט אישר לעשות שימוש בתאי רבייה של המוריש לבקשת מי שהייתה בת זוגו של המוריש, ביום פטירתו, יהיה כשר, לרשת את המוריש.

על פי הוראות חוק הירושה, הרי לא תיתכן הורשה למי שהורתו הייתה לאחר פטירת המוריש, גם אם נערכה צוואה, שכן הוא נתפס כמי שאינו כשיר לרשת.

המחוקק מציע לערוך הסדר מאוזן בין עיקרון כיבוד רצון המת, המחייב התייחסות מדויקת לשאלה האם הנפטר רצה בהורשה לילדו שייוולד, באמצעים טכנולוגיים. כאשר המוריש התייחס לילדו, שייוולד לו באופן מפורש בצוואתו, הרי ברי הוא הדבר כי הוא נתן דעתו לסיטואציה של הולדה לאחר הפטירה והוא חפץ בה. כאשר אין הוראת צוואה מיוחדת, קשה להתחקות אחר רצונו של המוריש, כפי שנעשה הדבר, בדרך כלל, בקביעת כללי הירושה, על פי דין.

תיתכן מציאות שהמוריש התחיל כבר בטיפולי פוריות, אך לא שיער כי אם ייפטר הוא לבית עולמו, לפני השלמתם, הרי תדאג בת זוגו להשלימם. כדי להגיע לתוצאה וודאית יותר ביחס לאומד דעתו של המוריש, ככל שלא ערך צוואה מפורשת, מוצע – בהצעת החוק – כי הכשרות לרשת, על פי דין, תהיה כפופה לראייה בכתב, לפיה, רצה המוריש בהולדת ילד, מתאי הרבייה שלו, לאחר פטירתו, גם אם לא התייחס – במפורש – להורשה לילד זה.

בנוסף, במצבים שבהם בת זוגו של המוריש הגישה בקשה לבית-המשפט, לעשות שימוש בזרעו, של המוריש, ובית-המשפט אישר את השימוש כאמור, ההנחה היא כי בת זוגו של המוריש מבטאת את אומד דעתו המשוער של המוריש, אשר נבחן אף על-ידי בית-המשפט, במסגרת ההליך המשפטי.

לכן – מוצע, במסגרת הצעת החוק – לקבוע הוראה שכזו, כחלופה אפשרית, להבעת רצונו המפורשת של המוריש, בכתב.

עוד מצוין בהצעת החוק, כי נוכח חדשנותו של ההסדר המוצע ונוכח החשש ממניפולציות אפשריות, הרי מוצע – בהצעת החוק – כי בשלב זה תתאפשר הורשה לילדו של המוריש בלבד ולא לקרובים אחרים. ברור הוא הדבר, כי המחוקק, מעדיף לכבד את רצון המוריש ביחס לילדיו, שלו, כאשר אי אפשר לדעת – לאחר פטירתו של המוריש, לבית עולמו – מה היה רצונו, המדויק, באשר לשאר קרוביו, שאינם – ילדיו, שלו.

על רקע השינויים התחיקתיים הנרחבים שחלו בהרכב המשפחה החדשה, בישראל, כמו-גם ההכרה של המחוקק בפונדקאות של בני זוג וגם/או נשים המעוניינות בהורות, חד-הורית, הרי נאלץ – כתוצאה וכנגזרת מכך – המחוקק, להתייחס לשינויים שחלו, בשנים האחרונות, בהרכב המשפחה בישראל. ומכאן – ההכרה בזכות ההורשה של ילד שנולד למוריש, באמצעים טכנולוגיים ולאחר פטירתו, מציאות דברים שאינה קיימת ואין המחוקק מתייחס אליה, כלל וכלל, בהוראות חוק הירושה, הקיימות.